כשהייתי ילד בעין גדי, הים היה הרבה יותר קרוב. מאז הוא ירד בכ-50 מטרים, ובשטח שהוא השאיר מאחור נפתחו יותר מ-6,000 בולענים. הנה מה שקורה מתחת לרגליים.
הים שנסוג
פעם הזרים הירדן לים המלח כ-1.3 מיליארד קוב מים בשנה. היום מגיעים רק כחמישה אחוזים מזה, כי רוב המים מנוצלים בדרך. בריכות האידוי של מפעלי המינרלים בדרום מוסיפות לירידה, והשמש של המדבר ממשיכה לאדות.
התוצאה היא ירידה של כ-1.1 מטרים בשנה, וכ-50 מטרים מאז 1930. ב-1970 פני הים היו בגובה 392 מטרים מתחת לפני הים. היום הם כבר בגובה 442 מטרים מתחת לפני הים, בנקודה הנמוכה ביותר על פני כדור הארץ.
שכבת המלח הקבורה
מתחת לחוף קבורה שכבת מלח בת 10,000 שנה, בעומק של כ-10 עד 60 מטרים. כל עוד הים גבוה, היא טבולה במי תהום מלוחים שכבר לא יכולים להמיס עוד מלח, והיא מוגנת.
ארבעה שלבים עד שנפתח בולען
- המלח מוגן. השכבה קבורה בעומק, טבולה במים מלוחים.
- הים נסוג. המפלס יורד יותר ממטר בשנה. הגבול בין המים המלוחים למים המתוקים שזורמים מהרי יהודה זז יחד איתו, ומים מתוקים מגיעים לשכבת המלח.
- המלח נמס. המים המתוקים ממיסים את המלח במהירות. החלל גדל ומטפס כלפי מעלה, ועל פני השטח כמעט לא רואים דבר.
- הקריסה. כשהתקרה כבר לא מחזיקה, הקרקע קורסת בבת אחת, לפעמים בתוך שניות. כך נולד בולען.
כמה בולענים יש היום?
הבולענים הראשונים הופיעו בסביבות 1980. ב-1996 נספרו 220, ב-2006 כבר 1,808, וב-2015 היו 5,548. היום יש יותר מ-6,000 לאורך החוף המערבי של ים המלח, ובשנים מסוימות נוספו מאות בשנה.
אפשר לדעת איפה ייפתח בולען?
במידה מסוימת. בולענים נפתחים רק איפה שיש שכבת מלח קבורה, והמכון הגיאולוגי מיפה אותה בקידוחים. שקיעה איטית של הקרקע לפני קריסה אפשר לזהות בלוויין. מחקרים מצאו גם קשר בין חורפים גשומים בהרי יהודה לבין גל של בולענים כמה שנים אחר כך.
את הרגע המדויק של הקריסה אי אפשר לחזות. לכן בשטח הולכים רק עם מי שמכיר אותו. אני בוחר מסלול לפי מצב השטח העדכני, ושומרים מרחק משפת בולענים לא יציבים.
לראות את זה מקרוב
בטיול הבולענים יורדים לשדות הבולענים, בין גבישי מלח, נקיקים ובריכות בצבע טורקיז, ולאורך הדרך אני מספר איך ולמה כל זה קרה.


